מה עושים כשאין אף אחד בספרייה?

"בוקר טוב, אפשר לדבר עם ד"ר אידלסון? מדבר שי מהספרייה המרכזית. אני פונה אליך בנוגע לסידירום של עבודת הד"ר שהגשת לספרייה. בשלב ההמרה גיליתי שחסר קובץ של תמונה מספר 76.תוכלי לשלוח אלי את הקובץ במייל?"

אז מה באמת עושים כשאין אף אחד בספרייה - כמו ביום שאחרי חג השבועות?
ביום שקט שכזה שי יושב מול המחשב ועוסק בהמרת עבודות ד"ר לקבצים דיגיטליים.
בסוף הלימודים לתואר השני והשלישי, מגישים הסטודנטים שכתבו עבודת מחקר, מספר עותקים מודפסים לספרייה, וביניהם גם עותק דיגיטלי בתקליטור.
שי בודק אם יש ה ר ש א ה של הסטודנטים לעיון או להשאלת העבודה, ומתחיל בהמרת העבודה לקובץ PDF: הוא בודק אם כל חלקי העבודה נמצאים - שער, שם המנחה, תוכן העניינים, רשימת איורים, טבלאות, ראשי תיבות - ושאר חלקי העבודה, אח"כ הוא ממיר את קבצי העבודה לפורמט PDF, משלב אותם על-פי הסדר הנכון לקובץ אחד, מכניס סימניות שיקלו על הדפדוף בעבודה, ולבסוף - מעלה את הקישור הדיגיטלי של העבודה לקטלוג הספרייה.

בזמנים כאלו, בהם מצפה לשי עבודה שקטה ומרוכזת, שי פותח את החלון הגדול מימין לשולחן העבודה בכדי ליהנות מאויר טבעי ולא סינטטי, (וגם לתלות עיניים בעננים), נועץ מבט מרוכז במסך - ושוכח להסתכל על השעון.
בשעה ששי עובד בריכוז, הכי אני אוהבת זה לטפס על המחורר ששי מציב מול מסך המחשב, ולקרא בעניין את ההקדשה או הבעת התודה המצורפת לעבודה - פתאום שם המחבר רוקם עור וגידים ואני מגלה שהוא בן זוג - "עבודה זו מוקדשת לאשתי היקרה", או אב - "לילדי היקרים, עופר, איילת ומורג", או בן (אחרי בר-מצווה) - "להורי שהביאוני עד הלום".
יש עבודות ששם המחבר נשמע זר ולא ישראלי, עבודות הנכתבות באנגלית - ואחרות העוסקות בנושאים שלא הייתי מעלה על דעתי שהם ישנם, ועבודות שזורקות אותי למקומות, לאנשים וארצות רחוקות, שמהם או בתוכם נכתבה העבודה.
הכי מעניין זה לזהות שם של אדם מוכר, כזה המשוטט עדיין בספרייה - ולגלות שהאדם האנונימי והמוכר לכאורה, הוא בכושר לא רע בכלל, בתור מי שהצליח להקיף את כל הגלובוס ולתאר את התרשמויותיו בעבודת הד"ר שלו.
יש עבודות - כמו העבודה העכשוית ששי ממיר ברגעים אלו, המכילות המוני קבצים, ואז צריך להמיר כל קובץ בנפרד - עניין מייגע במיוחד, ומייגע עוד יותר לגלות כשאחרי המרה של 75 תמונות (!), דווקא קובץ 76 חסר - מה שמצריך עבודת בלשות לשם איתור המחבר או המחברת, שאינם לומדים כבר באוניברסיטה - ובקשה לקבלת התמונה במייל.

ועכשיו נראה לי שהגיע הזמן להזכיר לשי שיש גם מחר- ובעיקר ארוחת צהריים שמחכה עכשיו ומיד...