ביום חמישי האחרון שי היה צריך לספוג פניות של סטודנטים שהגיעו לדלפק-ההדרכה חמש דקות לפני הסגירה, הערות לחוצות של ספרנים עצבניים מאוד, וידיעה מאוד ברורה שאי אפשר, אבל אי אפשר להספיק הכל.
שעה אחרי הסגירה - ורגע לפני שהיה מאוחר מידי לעצבים ההרוסים שלי (ושלו), נצמדתי לכיס החולצה של שי: "שי. בוא נברח מכאן."
אז ברחנו. ההורים של שי גרים במושב קרוב לירושלים, ובעיתות מצוקה שי זורק לתיק סוודר וספרים (כמובן), ורץ לתפוס את האוטובוס הלפני אחרון למושב.
השעה היתה אחרי 23:00 כשירדנו מהאוטובוס. שי פסע פסיעות ארוכות ושקטות, הקפיץ את מושבת החתולים מתוך הצפרדע השכונתית, נתקל בענף הקבוע של עץ השיטה משמאל, ורגע לפני שנכנסנו הביתה תפסתי שקול סוליות הנעליים מעיר לאט ובטוח את השכונה כולה.
בבוקר שי פתח את דלת הכניסה לבית כדי לתת לאור (ולדבורים) להיכנס - וחזר לישון, ואני התכרבלתי בתוך שלולית של אור, ועקבתי אחרי שיירה ארוכה של נמלים, ומשחקי האור והצל שיצרו הענפים.
- "שי?"
- "הממממ..."
- "זה חונק אותי מה שקורה בספרייה. תמיד יש סטודנטים חדשים עם עבודות ענקיות שנזכרים להיכנס חמש דקות לפני הסגירה, תמיד יש ס פ ר נ י ם לחוצים כאילו שזה חדר מיון, תמיד יש הדרכות חדשות של הרגע האחרון, דיבורים, קולות של טלפונים, פקסים, דיבורים בנייד, פרוייקטים חדשים ו ד ח ו פ י ם - ואף פעם אין זמן!"
- "אם כבר הערת אותי עכברונת, אני מודה לך על ההתחשבות - אבל מי אמר שאת צריכה לסבול את זה? יש לך תפקיד מוגדר מאוד. תבדקי אם את לא עוברת את הגבולות."
- "אני?"
- "חשבתי שיש בינינו חלוקת תפקידים הגיונית - אבל יש לי הרגשה שבזמן האחרון את שוכחת את התפקיד שלך. התפקיד שלך הוא רק להקשיב למה שקורה מסביב ולעדכן אותי: לידע אותי באמצע ההדרכה מתי כדאי לעצור ומתי אפשר להמשיך, מתי הצחוקים של הסטודנטים הם סימן לעייפות ומתי לא, מתי המבט המפוחד בעיניים של סטודנט חדש הוא סימן שצריך לדבר אליו בעדינות - ומתי לשים גבולות. התפקיד שלך הוא להגיד לי מתי הלחץ שאת מרגישה גדול מידי - ואז אני מבין שצריך לקחת פסק זמן."
- "אבל תמיד יהיה לחץ בעבודה. שום דבר לא ישתנה באמת - ותמיד צריך להספיק!"
- "נכון. וזוהי התשובה - החלקית: תמיד יהיה לחץ בעבודה. תמיד העבודה תגלוש מעבר ליכולת שלי (ושלך) - ואולי זה הסימן לזכור את עצמנו בעבודה. עם יד על הלב - עכברונת, מתי סטודנטים חוזרים לדלפק ההדרכה? כשאני זועף או כשאני מחייך? את יודעת את התשובה. אי אפשר לעמוד בכל לחץ, אי אפשר להספיק לסיים כל פרוייקט בזמן - אבל כן אפשר לבצע ח ל ק מהעבודה שאנחנו כן מצליחים לעשות - בחיוך, והקמט הפצפון שלך מעל המצח אומר לי מה את מנסה להגיד. אבל זה מיותר. את יודעת שאני לא מלאך (זה נכון), אבל אני מרגיש שהסטודנטים יחזרו עם רושם חיובי - ובחיוך דווקא אם הם ירגישו בנוח בשעה שהם פונים לדלפק ההדרכה. אני חושב שזה חשוב יותר מאשר להספיק הכל - ובזעף.
ועכשיו עכברונת - אני סומך על תחושות הבטן שלך שיזהירו אותך מה יקרה ל ך אם תמשיכי להפריע לי לישון!"
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה